הצעה לקואליציה אלטרנטיבית

לאחר חורבן בית המקדש הנבואה ניתנה לשוטים.
עם זאת, אם התוצאות של הבחירות תהיינה דומות לסקרים, אז לליכוד יהיה כ25 מנדטים, לקדימה כ22, לישראל ביתנו באיזור ה18, והבית היהודי מתנדנדת ובסכנת אי מעבר של אחוז החסימה (כלומר, תוציא כ3 מנדטים),והאיחוד הלאומי מקבל כ4 מנדטים - סה"כ בין 69 ל72 מנדטים. אם התנועה הירוקה-מימד או הירוקים יעברו את אחוז החסימה, מדובר ב75 מנדטים.
יהיה ניתן לבנות קואליציה במתכונת דומה לקואליציית שרון מ2003 , אז הליכוד,שינוי, האיחוד הלאומי/ישראל ביתנו והמפדל הקימו קואליציה. הפעם הקואליציה תהיה מורכבת מהליכוד,קדימה,ישראל ביתנו,האיחוד הלאומי (והבית היהודי, ואחת מהמפלגות הירוקות אם הן תעבורנה את אחוז החסימה).
מי שהמציא את רעיון ברית הזוגיות היה טומי לפיד ז"ל , ולא אביגדור ליברמן. טומי לפיד וח"כ ניסן סלומיאנסקי מהמפד"ל הצליחו לקדם את רעיון ברית הזוגיות, אבל הדלפות שונות מכיון המו"מ על ברית הזוגיות בין המפלגות הנ"ל קברו את הרעיון. אני מאמין שהבית היהודי , ממשיכת הדרך של המפד"ל מספיק פרגמטית כדי להבין שיש צורך לפתור את בעייתם של מאות אלפי ישראלים ששירתו בצבא ומשלמים מסים, ותוכל להמשיך לנהל מו"מ על ברית הזוגיות עם ישראל ביתנו (בתקווה שהפעם ליברמן לא ישכח שהוא לקח על עצמו להמשיך את המאבק למען ברית הזוגיות, כמו ששכח ערב הכניסה לממשלת אולמרט).
בתחום רפורמות בשיטת הבחירות/ממשל - לדעתי יש תמימות דעים בין המפלגות הגדולות על הצורך לבצע רפורמות בשיטת הבחירות. יכולה להיות התנגדות מסוייימת לכך מהמפלגות הקטנות בקואליציה אך ניתן להגיע איתן לפשרה ולאמץ חלק מהרעיונות (כנראה שלא יהיה ניתן למשל לעלות שוב את אחוז החסימה, אבל כן יהיה ניתן לחתור לשיפור מעמדו של ראש הממשלה).
בתחום הכלכלי - אין ספק שנתניהו כשר אוצר עשה צעדים כלכליים מתוך אמונה שלמה בדרכו ,בידיעה שהוא משלם מחיר פוליטי כבד. אלמלא הזגזג שלו בנושא תוכנית ההתנתקות (ולא, התפטרות ערב יישום התוכנית אינה מעשה אמיץ בעיניי, אלא מעשה פחדן - נתניהו היה צריך להתפטר ברגע ששרון פיטר את עוזי לנדאו ואת סגן השר מיכי רצון), אבל גם נתניהו בתוכו יודע שאם שרון היה יושב עם ש"ס ויהדות התורה, הרפורמות שלו לא היו מבוצעות. נתניהו חב את מימוש הרפורמות שלו לטומי לפיד ז"ל ולמפלגתו. הכנסת ש"ס ויהדות התורה לממשלה תקשה מאוד על ביצוע תוכנית כלכלית רחבת היקף שתשים בקדמת הבמה את האינטרסים של המדינה, ולא אינטרסים סקטוריאליים.
בתחום המדיני - אני מאמין שכדי למנוע התנגשויות מול אובאמה, נתניהו יאלץ לנקוט בגישה פרגמטית. לא ימנית מדי כמו שהחברים מהאיחוד הלאומי וישראל ביתנו היו רוצים, ולא שמאלנית מדי, על מנת לא להרחיק את ישראל ביתנו והאיחוד הלאומי. אני מניח שיהיו כאלה שיקראו לגישה הזו "שיתוק במו"מ" - ובתור מישהו שכן תומך ברעיון של שתי מדינות אני מסכים. הבעיה היא שכיום יותר ויותר מתממש החזון של שלוש מדינות. כל עוד אבו מאזן לא לוקח אחריות על הנעשה בעזה, ולא מבצע צעדים אופרטיביים כדי להחזיר את עזה ל"ריבונות הרשות הפלשתינית" אין ממש עם מי לדבר. עם חמאס גם קדימה לא רוצה לדבר, יש קונצנזוס בכל המפלגות הנ"ל נגד שחרורו של ברגותי (על מנת שיהווה יורש ראוי לאבו מאזן) ובכלל , חיים רמון שנחשב לאחד האנשים החשובים בקדימה למרות מקומו הנמוך יחסית בפריימריס היה בין השרים הבודדים שלאורך זמן התבטא בעקביות שיש למוטט את שלטון חמאס לחלוטין. כלומר, גם אם נרצה , לא נוכל לקדם הסכם שלום רציני עם הפלשתינים.
יש לקדם את הנושאים האחרים שעומדים על הפרק, שהם נושאים לא פחות בוערים.